[התפרסם לראשונה בתאריך 22/11/2011]

היום הראשון של שבוע האופנה שלי לא התחיל בדיוק ברגל ימין. צפוי.
מזה ימים רבים הייתי טרודה במחשבות של מה אלבש לערב הראשון של שבוע האופנה התל-אביבי. אחותי-שתחיה צחקה עליי שגם ככה לא אצולם לאף עיתון או אתר וכנראה גם לא אזכה למקום ליד סטייליסט נחשב שיבקר את הופעתי. היא אמנם צדקה, אך עדיין הפרפרים בבטן לא הניחו לי וגרמו לי להרגיש שאני חייבת ללבוש אאוטפיט הולם כאילו אני הולכת למינימום שבוע האופנה בניו-יורק.

בימים האחרונים "מדדתי" בדימיון שלי לא מעט אאוטפיטים שנראו מושלמים, אך הבוקר כשמדדתי אותם בפועל כולם התבררו כאסון גמור. לא שלא ידעתי שהרגע הזה יגיע – בכל אחד מהאירועים החשובים אליהם הלכתי, בטח ובטח כשמדובר באירועי האופנה, תמיד בניתי על אאוטפיט אחד ולבשתי אחר. אם הייתי צריכה להגיע למסקנה מכל הסיפור הזה כנראה שהיא הייתה ש: הספונטניות משתלמת, גם כשמדובר בהחלטות אופנתיות.

באיחור "אופנתי" של כחצי שעה הגעתי למתחם התחנה. אמנם בין התחנה התל-אביבית לבריינט פארק הניו-יורקי מרחק של כמה עשרות אלפי קילומטרים, אך למרבה השמחה גיליתי שהאוהל שהוקם שם בהחלט מוצלח וקלע בול למטרה. חצי שעה של מינינגלינג עם חברותיי לבלוגספירה (פלוס כמה סמי-סלבריטאים ישראליים) וסופסוף הגיעה השעה להיכנס לתצוגה הראשונה של מעצב האופנה הישראלי יוסף.

כמה קטנות הנוגעות לתצוגה של יוסף:

א. קצת מביך בעיניי שיוסף עיצב מיני-קולקצייה (5 דגמים) בהשראת "מסטיק פייב" שהם אחד מנותני החסות הגדולים של הערב. להם זה יצא יופי, אבל ליוסף קצת פחות.
ב. שמחתי לראות שימוש של טול ופאייטים בקולקצייה, שכן כמו שאתם בוודאי יודעים: פאייטים הם השחור החדש (לפחות עד שיהיה משהו אחר שיקבל את התואר הזה). כמובן שלא תתפלאו שהפריטים שהכי אהבתי היו שמלת מקסי שכולה פאייטים שחורים ושמלת טול מנופחת באפור.
ג. בהמשך ובניגוד למה שנכתב למעלה: אמנם שחור נראה הכי טוב לתצוגות – גם אפקט הדרמה וגם אפקט "לא רואים את כל הטעויות הקטנות בתפירה" – אבל קולקציה שלמה שכמעט כולה בצבע שחור זה קצת מבאס, אפילו אותי. ולא, זה לא הספיק לי שהשמלה האחרונה בתצוגה הייתה בצבע ברונזה.
ד. באופן מפתיע – נינט הייתה מהממת. כמעט מצטערת בשביל יוסף שהיא גנבה לו את ההצגה בתצוגה.

את השעתיים של ההפוגה שקיבלתי במתנה בין התצוגה של יוסף לזו של רוברטו קוואלי ניצלתי למנוחה וזלילת ארוחת ערב עם כמה מחברותיי הבלוגריות. כשהגעתי בחזרה למתחם התחנה ראיתי עשרות אנשים מתגודדים בכניסה, מתחננים שיכניסו אותם לתצוגה של קוואלי. 20 דקות של סבלנות השתלמו כיוון שבסופו של דבר הצלחתי להיכנס, לקבל את הכרטיס ולהתיישב. 3 דקות לאחר מכן כבו האורות באולם והתצוגה התחילה.

הרשו לי לאכזב אתכם כבר עכשיו ולומר שלא צילמתי ולו תמונה אחת ראויה בתצוגה של קוואלי. למרבה המבוכה הייתי כלכך מרותקת לבגדים שבכלל לא שמתי לב שהמצלמה שהחזקתי ביד נותרה ללא שימוש (רק בשנייה האחרונה צלמתי כמה תמונות בטלפון שלי). אני מגדירה את זה ככישלון בתור בלוגרית אופנה, אבל אני מבטיחה שלמדתי את הלקח שלי.

כמה קטנות בנוגע לתצוגה של קוואלי:

א. אמנם סגנון העיצובים של קוואלי הוא לא משהו שהוא הקאפ-אוף-טי של כל אחד, גם לא שלי, אך בכל זאת ישבתי מתרגשת בכיסא שלי וחיכיתי שהדגם הבא יעלה. שוב, לא את הכל אהבתי אבל היו פריטים רבים שהייתי שמחה לגעת בהם, שלא לדבר על להכניס לארון שלי (#לו-הייתי-רוטשילד).
ב. המדריך ללכבוש את ליבי באמצעות האאוטפיט הראשון שעולה לבמה: בלייזר שכולו פאייטים מוזהבים שמנצנץ לאורות הבמה והפלאשים מסביב בצורה מדהימה.
ג. בין הצגת הדגמים החדשים יותר לבין הצגת דגמי הוינטג' של קוואלי הוצגה מצגת הלל לשבחו של קוואלי ובה קטעי וידאו של המעצב עם סלבריטאים מתקופות שונות בחייו. אני במקומו הייתי קצת מובכת לעלות לקבל כפיים על המסלול אחרי שכל הנוכחים ראו אותו בשנים היפות שלי וביחד עם כל הדוגמניות הכי שוות דאז, כשעכשיו הוא כזה זקן, מצומק ועם שיזוף מלאכותי מזעזע.
ד. מצד שני – אי אפשר שלא לסלוח לו. מסתבר שהוא יודע מה הוא עושה.

בקרוב – היום השני בשבוע האופנה הישראלי.