לפני מספר שבועות, במסגרת אחד מהשיעורים שלי בחוג לתקשורת, דיברנו על הדרך שבה התקשורת מציגה לנו פן מסוים שאמור מבחינתנו, הצרכנים, לשקף את המציאות, כשבפועל מדובר משהו שלעולם לא יכול להיות מציאותי וריאלי ליישום.

לסיכום השיעור הוצג לנו הסרטון שלהלן שנוגע לדרך שבה מוצגת דמות האישה בתקשורת (באמצעות פרסומות או כתבות, למשל) – מה היא גורמת לנו לחשוב על מאפייני "האישה הנורמלית והממוצעת" ובגדול אמורה לתאר בפנינו את דמות האישה שאליה אנחנו צריכים לשאוף.
למי שאין חמש דקות לראות את הסרטון ו/או לקרוא את המשך הפוסט אסכם ואומר שהמצב בכי רע (אבל אני עדיין ממליצה לראות את הסרטון!)

הנקודה הראשונה המוצגת בהרצאה שאותה מראה הסרטון היא שדרך הפרסומות בטלוויזיה מוצגת לנו דמות של מאוד ספציפית של אישה: היא תמיד יפה, רזה, מטופחת, לבושה נהדר (או לא לבושה בכלל) ללא אף קמט או פצעון ונראית שבאופן כללי היא נהנית מהחיים. החזרה המרובה על הדימוי הזה בכל הפרסומות שבהן אנחנו נתקלות כל הזמן גורמת לנו להאמין שקיימות במציאות נשים כאלה מושלמות ולא רק זה – אלא שאנחנו צריכות לשאוף להיות כמוהן. הבעיה היא שגם הנשים המוצגות באותן פרסומות בעצמן לא נראות כמו שהן מוצגות (בסרטון נותנים ציטוט משעשע של הסופר-מודל סינדי קרופורד שאומר "הלוואי ואני הייתי נראית כמו סינדי קרופורד") לאור השימוש המוגזם בפוטושופ להצרת היקפים והסתרת פגמים.
ואז אני תוהה לעצמי: כשדוגמניות במידה 34 (או חלילה 36) מרוטשות כל-כך בכל חלקי גופן, מה זה עושה לנשים שצריכות לקום בבוקר וללכת לעבודה כל יום בגוף של עצמן מבלי שיוכלו לעטות על עצמן פילטור פוטושופי? והאם זה בכלל משנה, אם בסופו של דבר אנחנו קונים (תרתי משמע) את מה שהם מפרסמים?

נקודה נוספת המוצגת בהרצאה נוגעת להחפצה של הנשים באותן פרסומות. לעיתים קרובות נראה בפרסומת חלקים מאוד ספציפיים של גוף האישה (כשכאמור תמיד רזה, מטופחת וכו') כאילו שהם קולב ותו לא (כמו למשל רק זוג רגליים חלקות ויפות שנועלות נעל עקב סקסית או הצגה של דמות האישה כבקבוק בירה). בהרצאה נאמר שההחפצה הזאת יכולה להוביל לאלימות פיזית כלפי אותן נשים (שאם הן לא יותר מחפץ, מה זה משנה איך יתייחסו אליהן) אבל אני לא חושבת שצריך להגיע כ"כ רחוק, שהרי לא צריך להגיע לאלימות פיזית כדי לפגוע באישה. אם אישה היא רק עוד חפץ, רק עוד V לסמן ברשימת כיבושים, מה הפלא שתל-אביב מלאה בבחורות שבורות לב שנשלחו במונית בחזרה הביתה אחרי לילה של יין וסקס כמו צעצוע ישן שכבר לא בא לשחק איתו?

כשהסרטון נגמר תהיתי ביני לבין עצמי – האם אפשר אחרת או שהאם הדור שלנו הוא כבר בגדר "כלב זקן שלא יכול ללמוד תרגילים חדשים"? האם נצליח להתלהב ממוצר ש"מדגמנת" אותו נשים רגילות ובלי להשתמש בפוטושופ? כאלו שלא ישנו כל הלילה בגלל הדאגות, שיש להן קצת (או הרבה) כרס כי הן לא ביקרו בחדר כושר מעולם (למרות שיש להן מנוי) או שיש להן ירכיים כי הן, אחרי הכל, נשים?

קשה לי לענות על התשובה הזו, אפילו לא ביני לבין עצמי. אבל בוודאות הייתי רוצה לבדוק את זה וכמובן שאשמח לשמוע מה דעתכן בנושא…
האם אתן מרגישות "מאויימות" במידה מסויימת מהפרסומות המוצגות לנו בכל מקום בסביבה המקיפה אותנו? האם אתן מרגישות שאתן צריכות להתאים את עצמכן לאותן סטנדרטים? האם כאשר אתן קונות מוצר מסוים אתן קונות אותו כדי להרגיש יותר טוב עם עצמכן או כדי להיראות יותר כמו הסטנדרט/הדוגמנית שמפרסמת אותו? ספרו לי בתגובות!

המשיכו לעקוב אחר הבלוג גם בפייסבוק לעוד המון עדכונים, פרסומים ראשונים, השראות, תמונות ועוד – היכנסו לכאן ולחצו Like או התעדכנו בפוסטים חדשים באמצעות Bloglovin.